היא עמדה והביטה בגלים השוצפים. ולמרות שהגלים הגיעו מן הים אל כוון החוף, במבט למרחק היא יכלה להבחין בתנועה כללית של המים ממערב למזרח. בנקודה המופלאה בה היא עמדה נשקפו לעיניה בו זמנית גם מימיו של האוקיינוס האטלנטי- וגם מימיו של הים התיכון. מיצר גילברטר.
אמנם המים נראים כזורמים מן האוקיינוס אל הים, וכמה טבעי לנו לחשוב שהאוקיינוס הגדול הוא זה שמזין את הים ה"קטן"- הים התיכון.
אבל מתחת לפני השטח? במעמקים? המים זורמים בכוון ההפוך. מן הים אל האוקיינוס.
התופעה המרתקת הזו קיימת לא רק בים. לא רק בעולם הטבע.
המציאות בה דברים מתרחשים במעמקים באופן שונה מזה שנראה לעין היא המציאות של כולנו יום יום.
כמעט כל תקשורת משמעותית בין שני אנשים דומה למיצר גילברטר.
יש בה את הרובד החיצוני ואת הרובד הנסתר.
תקשורת ביו אנשים שיש ביניהם קשר משמעותי ומתמשך, הוא תמיד חלק ממערכת היחסים הכללית.
אם נרצה לדעת איך לתקשר עם נהג האוטובוס כךשהוא יסכים לעצור לנו לא בדיוק בתחנה-
אפשר ללמוד טכניקות תקשורת שקשורות לשכנוע ולגיוס שתוף פעולה. להחמיא לו קודם, לייצר אצלו תחושת מחויבות כלפינו או להציג את הדברים כך שהאגו שלו לא ירשה לו לעשות אחרת.
מעבר לכך שלא ראוי להפעיל מניפולציות על אנשים, אותן טכניקות לא יעבדו בקשרים קבועים.
למה? כי בקשרים קבועים יש מערכת יחסים שלמה שמורכבת לא רק ממילים, ולא רק ממעשים. היא מורכבת מרגשות, מתפקידים שכל אחד מאמץ לעצמו ובעיקר ממסרים סמויים.
בדיוק מהסיבה הזו, תקשורת בין אנשים קרובים נוטה להסתבך יותר.
רחל מסיימת להעביר עגלה מלאה בקופה, מאחוריה עוד חמש עגלות עמוסות שבעליהן מראים סימנים בולטים של קוצר רוח מההמתנה הארוכה. היא שולפת את הארנק ולתדהמתה, כרטיס האשראי איננו. כשהמבטים נעוצים בגבה היא מחטטת בעצבנות בכל תאי התיק, בכל הכיסים- ואין. פשוט אין. אי אפשר לשלם והמוצרים נאלצים להשאר בחנות…… המוכרת נוזפת בה על הרשלנות ועל שהטריחה אותה לחינם.
אבל הנזיפה חולפת ליד אזנה של רחל ולא משאירה רושם. היא עסוקה במחשבה איפה נעלם הכרטיס. היא טרודה בפתרון הבעיה.
למחרת מזמנת אותה הבוסית לשיחה ונוזפת בה על רשלנות שהכבידה על המערכת מאד.
הפעם, הנזיפה לא רק נכנסת אל האוזן. היא מתפשטת בראש כולו , שוקעת אל הלב, ומכבידה על הנשימה.
למה? כי הנזיפה הזו הצטרפה לסל שלם של חוויות ומסרים.
יתכן שהיא הצטרפה לסל מלא וגדוש בהערכה של הבוסית לעבודה שלה- ואז הנזיפה התפרשה בליבה של מיכל כאות מבשר רע… או ככפיות טובה, או לחלופין כהפרה של חוזה בלתי כתוב שסעיפיו המרכזיים מדברים על כך שאני העובדת עושה מעלומעבר ליכולות שלי ואת הבוסית לעולם לא תאשימי אותי.
יתכן שאותה נזיפה הצטרפה לסל הערות קודם- ואז אותה נזיפה עשויה להתפרש אצל מיכל כהוכחה לכך שהבוסית סתם מחפשת בה רע, או טיפוס שלילי, או כהוכחה לכך שאכן היא לא יוצלחית ואינה מתאימה לתפקיד….ובאמת צריך לפטר אותה.
ואותה נזיפה יכולה להצטרף לסל אחר, ולזכות לפרשנויות שונות ומגווונות.
מה שברור הוא שאותה סיטואציה יכולה להוביל כל אדם לפרשנות אחרת. להרגשה אחרת.
גם שירה שלא בקרה את חמותה שגרה רחוק כבר חמשה חדשים, מצפה לשמוע מחמותה , אתה יש לה קשר יותר מטוב, שהם חסרים להם. שמתגעגעים אליהם. וכששיחות הטלפון ממשיכות להתנהל כרגיל ללא אזכור ולו קל של אכפתיות או געגועים- שירה מרגישה פגועה. "לא אכפת לה? היא לא מתגעגעת?"
ייתכן ובאותה סיטואציה מישהי אחרת תחוש הקלה "מזל שהיא לא מצפה ממני להתאמץ יותר מדי"
ואחרת עשויה להאשים את עצמה " מה עשיתי שהרחיק אותה?,"
ולמה זה משנה?
כי חשוב שנהיה ערניים גם לכך שהרגשות שלנו קשורים לא רק במציאות, אלא בעיקר בפרשנות שלנו לאותה מציאות,וחשוב גם שנדע שאותה פרשנות רגשית שלנו הופכת למסר שהזולת קולט. סוג של אמירה על עצמנו. ביטוי של התפיסה שלנו את עצמנו. תפיסה שמשודרת החוצה בגלים נסתרים.
והמסר הזה הוא זה שמזמין את התגובה אותה נקבל.
אם המסר הסמוי של העובדת הוא האשמה, הקטנה, זלזול או התנשאות- פחות משנות המילים שהיא תבחר. הבוסית תקלוט את המסר ותגיב לו מתוך הפרשנות שלה.
אם שירה תרגיש מסכנה ולא שווה מחוסר היחס של חמותה- היא תזמין תגובה שיש בה מן הרחמים ואולי אפילו פטרונות.
זו השכבה הסמויה של מערכות היחסים. יש את המילים והמעשים- ויש את הרגשות והמסרים.
למה זה גורם? לשיחה של מגדל בבל. כל אחד מדבר בשפת הלב שלו.
אז איך מפתחים תקשורת בריאה ונכונה? כזו שמתנהלת בגלוי, בכנות ובהבנה?
המפתח הוא כנות. בראשונה כנות עם עצמי. לזהות את הרגשות שעולים בי, לתת להם שם.
לא להבהל מהם. כן, אני מרגישה מושפלת, מתוסכלת, כועסת, אשמה, נבגדת, חסרת אונים.
אבל לכנות הזו יש עוד רמה, מאתגרת יותר. להבדיל באופן הכנה ביותר בין המציאות לבין הפרשנות שלי. המזכירה לא הודיעה לי שיכולתי להשתחרר שעתיים מוקדם זוהי עובדה. היא לא מתחשבת בי- זו פרשנותשלי. לא מציאות. הבוסית רוצה שבעתיד אעשה דברים אחרת- זוהי עובדה. היא לא מעריכה אותי- זו פרשנות שלי.
ובשניה כנות עם הזולת. לכנות הזו שני היבטים.
האחד, להציג את המקום שלי באופן הכנה ביותר. להביא את האמת. לקחת אחריות על הפרשנות שלי. במקום לאמר פגעת בי- לאמר נפגעתי. במקום היית צריכה להודיע לי- הרגשתי שלא חושבים עלי. זה לא קל. הכי פשוט להאשים. נדרשת גדלות כדי להפריד ולקחת אחריות.
השני, ייתכן שלא כל מה שאני מרגישה מתאים לי לאמר. אולי גיליתי את הפרשנות שלי ואטפל בה בכוחות עצמי. אבל במידה וחשוב לי לשתף- הכנות היא לשתף את האדם עצמו ולא לדבר על הדברים עם אחרים שלא בידיעתו.
האם חשוב לשתף? תלוי.
אם עברו שלשה ימים ואני עדיין סוערת, פגועה, כועסת, ראוי לשתף כדי לתת לשני הזדמנות לבקש מחילה, להסביר את עצמו, לשפר את הרגשתי. בזה מתקיימת מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך"
אך אם הצלחתי ליישב את הרגש בעצמי, לדון לכף זכות, להסיר מליבי כל טרוניה- אין חובה.
כמה ענוה נדרשת כדי להודות ברגש, לדעת מה ישפר את הרגשתי, וכמה אומץ צריך להלוות לאותה ענווה כדי לפנות לאותו אדם, לשתף אותו ברגש,ולבקש באופן ישיר את מה שיעזור לי להתגבר על הרגש הזה. לא רבים הם האנשים מסוגלים לכך.
זוכרת את מיכל?
אחרי ששקע ליבה מהנזיפה, היא הבינה מה קורה לה וביקשה בפשטות את מה שהיא צריכה:
האם נוכל להתחיל את השיחה מהתחלה? היא שאלה את המנהלת המופתעת שהנהנה.
"בשבוע שעבר הרמתי פרויקט חשוב, אשמח לשמוע עליו מילה טובה, כך יקל עלי לקבל את ההערה ולתקן את הטעון שפור."
מיכל אכן קבלה את המשוב החם שהיתה ראויה לו "ודאי, עשית עבודה מצוינת ואנחנו מרוצים מאד. יישר כח!" מובן שהשיחה עלתנ על גל אחר אחרי האמירה הזו. משהו בכנות, באנושיות, בכבוד לאנושיות הזו- מעורר כבוד.
וכדי להמחיש את אפקט גיברלטר חשוב להדגיש שמיכל בקשה את המשוב מתוך הכרה בכך שהיא זו שזקוקה לו, ואין בצורך הזה משופ פחיתות כבוד. המסר הסמוי היה "אני זקוקה, ואני מכבדת את הצורך שלי" ודוקא לכן היא זכתה לנתינה שופעת, לשתוף פעולה.
אותם המילים, אותו זרם עליון, עשויות היו להסתיר מסר סמוי אחר שאומר "את המנהלת לא יודעת לנהוג יפה בעובדות, הנה ההזדמנות שלי לחנך אותך" ואז, כמובן שהתגובה היתה אחרת. כי אם המנהלת היתה מזהה שבאים כאן לחנך אותה שלא כך מדברים לעובדות, סביר שהיא היתה מתנגדת לרעיון והתת מודע שלה היה מוצא דרך להקטין את מיכל.
גם שירה, אחרי שעשתה עם עצמה סדר בראש ובלב, בחרה לשתף את חמותה בחוויה שלה. "חסר לי לשמוע שאתם מתגעגעים אלינו" היא אמרה בכנות . חמותה התאוששה בזריזות מההפתעה (זה מה שלומדים בקורס לחמיות, נכון?) והשיבה " יותר ממתגעגעים, רק לא רוצים להלחיץ אתכם. שתבואו כי טוב לכם. מחכים לכם מאד. מאד."
גם כאן התשובה המכבדת של חמותה היתה תגובה לכבוד העצמי ששירה נתנה לרגשות שלה.
כבוד עצמי בדרך כלל מזמין כבוד מהזולת וחוויה של שפלות וחוסר ערך נוטה למגנט אליה יחס דומה מהסביבה.
אז במקום לאבד אנרגיות בתסכול ובכעס על האופן שבו השני נוהג בנו, במקום לקטר ולהתמרמר באזני אחרים על "טפשותם" של אחרים, במקום לשמור בלב טינה לאורך שנים-
אפשר לכוון את האנרגיות האלה לעבודה פנימית, לתקשורת מדויקת עם עצמי ועם אחרים, ובכך לפנות מקום בלב לרגשות של כבוד, אהבה וספוק.
אם נרצה בתקשורת פתוחה, בריאה ובונה, כדאי שנקפיד לפקוח את עינינו ולהביט לעומקם של מיצרי גיברלטר.
מאחלת לך שלווה עמוקה,
זלטי רוזנטל
מטפלת רגשית ומנחת קבוצות
מומחית לדינמיקה בינאישית
